התנהלות חוקית בלוחמה אורבנית

מאת: איתן דיאמונד*

English

בשל ההתפרסות הגוברת של מרחבים אורבניים ותמורות שחלו בשיטות ובאמצעי הלחימה, "שדה הקרב" עובר בשנים האחרונות מהשדה אל העיר. מגמה זו, שצפויה להמשיך ואף להתעצם בעתיד, נכרה היטב בעימותים הצבאיים בעזה ובלבנון שבהם ישראל היתה מעורבת.

לחימה במרחבים צפופי אוכלוסין מציבה שורה של אתגרים מבצעיים, מוסריים ומשפטיים. עם האתגרים הללו מתמודדים לא רק הכוחות הנלחמים, אלא גם גורמים אחרים שפועלים בזירת הלחימה ובכללם הוועד הבינלאומי של הצלב האדום שמתפקידו להגן על נפגעי מלחמה ולהושיט להם סיוע ושפועל להבטיח כי דיני המלחמה יכובדו.

שתי שאלות טעונות במיוחד עולות בהקשר זה: עד כמה, אם בכלל, נדרש צבא לסכן את לוחמיו על מנת לחוס על חייהם של אזרחים בשטח האויב? באילו שיטות ואמצעי לחימה ניתן להשתמש בתוך אזור מאוכלס?

שאלות אלו כרוכות זו בזו שכן הדאגה לשלום הלוחמים מייצר תמריץ לפגוע באויב באמצעים המאפשרים תקיפה מרחוק, כגון ירי ארטילריה או הפגזות מהאוויר. כשהכוחות נדרשים בכל זאת להתקרב אל האויב, קיים אינטרס להפעיל שיטות ואמצעי לחימה שייפחיתו ככל האפשר את הסיכונים אליהם הם חשופים. כתוצאה מכך עלולות להינקט פעולות כגון ירי מונע לעבר כל דמות חשודה ומיסוך הכוחות באמצעים כמו זרחן לבן. ברם, השימוש בשיטות ובאמצעים אלו בשטח צפוף אוכלוסין מייצר סיכון מוגבר לפגיעה באזרחים.

יתרה מזאת, כשהמוני אזרחים מצויים במרכז זירת הלחימה קיים לא פעם יחס הפוך בחלוקת הסיכונים – ככל שהלוחמים מסתכנים יותר, כן פוחתים הסיכונים לאזרחים, ולהיפך.

לחייו של כל אדם יש ערך ומשקל. לפיכך, גם בנסיבות אלו, צבא אינו רשאי לתת עדיפות מוחלטת ללוחמיו על-פני האזרחים שמנגד. מאותו טעם ברי גם כי צבא חייב לדאוג לשלום חייליו ואינו רשאי לנהוג בהם כבשר תותחים. השאלה הקשה שצריך להכריע בה היא כיצד ראוי לאזן בין הערכים ולחלק את הסיכונים בין החיילים מזה והאזרחים מזה?

ההכרעה בשאלה זו כרוכה בהכרח בהפעלת שיקול דעת בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, אולם שיקול הדעת גדור ותחום על-ידי דיני המלחמה. לפי דינים אלו, חייב כל צד ללחימה להבחין כל העת בין אזרחים ואובייקטים אזרחיים לבין לוחמים ומטרות צבאיות ועליו לכוון את פעולותיו רק נגד אלו האחרונים. גם פעולה המכוונת לעבר מטרה לגיטימית אסורה אם היא צפוייה לגרום נזק נלווה לאזרחים שהוא מופרז ביחס ליתרון הצבאי הישיר והקונקרטי שצפוי. בנוסף, חייבים הצדדים לנקוט זהירות מתמדת כדי להפחית ככל האפשר את הסיכונים אליהם נחשפים אזרחים כתוצאה מפעולותיהם.

מכאן נגזרות מסקנות אופרטיביות חשובות.

ראשית, חרף האינטרס הלגיטימי בהגנה על חיי הלוחמים, ככלל, יש להימנע משימוש באמצעי לחימה עם אזור פגיעה נרחב – דוגמת זרחן לבן ומגוון סוגי תחמושת נפיצה – באזורים צפופי אוכלוסין. אמצעי לחימה מסוג זה לרוב אינם אסורים לכשעצמם, אולם השימוש בהם בסביבה צפופת אוכלוסין צפוי, בהסתברות גבוהה, לגרום לפגיעה באזרחים תוך הפרה של עקרי יסוד של דיני המלחמה.

שנית, שיקולים של שמירה על חיי חיילים, אינם מתירים ירי חסר הבחנה ואינם מתירים גם חריגה מהכלל לפיו במצבים של ספק אם אדם הוא אזרח או לוחם יש להניח שהוא אזרח ואין לירות עליו.

אין להכחיש כי שמירה על כללים אלה עלולה לעלות במחיר יקר, אולם אי-נכונות לשאת במחיר זה משקף זילות של ערכי כבוד האדם וטוהר הנשק שבלעדיהם הכוח הצבאי נעדר כל תוקף מוסרי או סמכות משפטית.

[המאמר פורסם באנגלית בתאריך 1.3.2012 ב-Jerusalem Post]

* עו"ד איתן דיאמונד הנו מומחה למשפט בין-לאומי הומניטרי ומשמש כיועץ משפטי בנציגות הצלב האדום הבין-לאומי בישראל והשטחים הכבושים

תגובות: info@alma-ihl.org