אמנות ז'נבה 1949
ארבע אמנות ז'נבה מ-1949 (Four Geneva Conventions of 1949) מהוות את הבסיס של המשפט הבין-לאומי ההומניטרי. האמנות זוכות למעמד מיוחד שכן כל המדינות בעולם הן צד להן ומקובל לראות אותן כחלק מהמשפט הבין-לאומי ההומניטרי המנהגי. האמנות אשר נחתמו בז'נבה ב-1949, מבקשות לקבוע מסגרת כללים ומגבלות על ההתנהלות של מדינות בזמן מלחמה בעיקר על-ידי קביעת זכויות ומגבלות ביחס לאלו שאינם נוטלים חלק בלחימה (מתים, פצועים, שבויי מלחמה, אנשי דת, צוותי רפואה ואזרחים).
על אף שמרבית ההוראות המופיעות באמנות חלות בזמן סכסוך בין-לאומי, קיימות גם הוראות החלות בזמן סכסוך שאינו בין-לאומי ואף הוראות החלות בזמן שלום.
ביחס למספר הוראות נקבע באמנות כי ההפרה שלהן מהווה הפרה חמורה של האמנה ועל כל המדינות החברות לאמנה לקבוע אף סמכות שיפוט אוניברסלית ביחס אליהן. הפרות אלו נחשבות אף כפשעי מלחמה ומהוות חלק מהמשפט הבין-לאומי הפלילי.
ארבע האמנות הן:
1. אמנת ז'נבה להטבת מצבם של פצועים וחולים מבין אנשי הכוחות המזוינים בשדה הקרב. (אמנת ז'נבה הראשונה)
2. אמנת ז'נבה להטבת מצבם של פצועים, חולים ונטרפי אניות מבין אנשי הכוחות המזוינים בים. (אמנת ז'נבה השנייה).
3. אמנת ז'נבה בדבר הטיפול בשבויי מלחמה (אמנת ז'נבה השלישית).
4. אמנת ז'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה (אמנת ז'נבה הרביעית).
יש לציין כי בעוד ביחס לשלוש האמנות הראשונות, אשר מתייחסות בעיקר ללוחמים והמלווים אותם, ניתן למצוא גרסאות קודמות עוד לפני 1949. הרי שהאמנה הרביעית, אשר עוסקת בהגנה על אזרחים היוותה חידוש אשר נבע בחלקו מלקחי מלחמת העולם השנייה.
ב-1977 התווספו לאמנות ז'נבה שני פרוטוקולים נוספים אשר נועדו להרחיב על האמור באמנות אלה.
[Four Geneva Conventions 1949]