על זאת - נתן אלתרמן

מאת: עו"ד יעל רימר

תאריך פרסום: 3/5/2012
תאריך עדכון אחרון: 12/3/2012


על זאת/ נתן אלתרמן


הוא חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה,
נער עז וחמוש - נער כפיר.
וברחוב המודבר
איש זקן ואישה
נלחצו מפניו אל הקיר.

והנער חייך בשיניים חלב:
"אנסה המקלע"... וניסה!
רק הליט הזקן את פניו בידיו...
ודמו את הכותל כיסה.

זה צילום מקרבות החירות, יקירים.
יש עזים עוד יותר! אין זה סוד!
מלחמתנו תובעת ביטוי ושירים...
טוב! יושר לה, אם כן, גם על זאת!

ויושר לה אם כן על "מקרים עדינים"
אשר שמם, במקרה - רציחה.
ויושר על שיחות של שומעים-מבינים,
על בנות-צחוק של ויתור וסליחה.

אל יוגד "רק פרטים הם בפרק הפאר".
פרט וכלל
המה צמד-כחוק,
אם הכלל כך מקשיב לו לפרט המספר
ואיננו חובשו בצינוק!
כי בנים ובנות ואנחנו איתם
מי בפועל
ומי בטפיחות הסכמה,
נדחקים במלמול של "הכרח" ו"נקם",
לתחומם של פושעי מלחמה.

אכזרית מלחמה! המטיף התמים
באגרוף מפניה יוחזר!
אך לכן
צו היושר וצו הרחמים
לו יהיה בה כמוה אכזר!

ולקהל המפייטים רק על קסם הודה
ותורמים לה רק דבש על מרדה
לו יוכנו בידה עונשים של פלדה!
בתי דין צבאיים של שדה!

תמוגר השלווה הלוחשת "אכן"...
ויראה את פניה בראי!
יעמוד החייל העברי: יתגונן
מקהות הציבור העברי!

ומלחמת העם, שעמדה בלי חת
מול שבעה הגייסות
של מלכי המזרח,
לא תחת גם מפני "אל תגידו בגת"...
היא אינה פחדנית כדי-כך!


בסיטואציה המתוארת בשיר, תוקף חייל אזרח שאינו מהווה איום עליו, ללא הצדקה צבאית. מדובר בפשע המהווה על פי הגדרות המשפט הבינלאומי הפלילי פשע מלחמה.1 אלתרמן אינו מנסה לטעון שמדובר ב"עשב שוטה", מקרה חריג. להיפך, הוא מבהיר שיש קשים יותר. הוא מודע לכך שמעשים כאלו קורים כחלק מהמלחמה וההתנהלות הצבאית, ואינו מוצא בכך (כלומר בזה ש"ככה זה בכל מקום") אינדיקציה למוסריות המעשה. להיפך. אלתרמן טוען שגם אם יש רבים וחמורים מאלה, הם נותרים חמורים ויש לזעוק עליהם, יש לטפל בהם בחומרה הראויה - הכמות אינה הופכת את המעשים ללגיטימיים. אין כאן אמירה של "קחו בפרופורציות, יש חמורים מזה". אלתרמן מבקש לקרוא בשם – רצח, פשע מלחמה – למעשים החמורים, ולא להקטין אותם. רק מהגדלתם של הפרטים החמורים ניתן יהיה "לנקות" את הכלל, הנקי אולי. יתרה מכך, אלתרמן מבהיר ש"הכרח" אינו תירוץ ושיד חזקה אינה עילה לפשעים. המוסר והרחמים חייבים להיות אור לרגליהם של הלוחמים. 

אבל המעניין בשיר הוא שעל אף חומרת האירוע, נראה כי אלתרמן אינו מתמקד בגנות הפשע עצמו, אלא בחשיבות העיסוק הציבורי בפשע, הדיבור עליו ודרכו עיבודו וגינויו, ולבסוף העמדת הפושע לדין. המסוכן, בעיני אלתרמן, אינו מה שמובן מאליו שהוא אסור – החיילים הפושעים, התוקפים ללא פרובוקציה אוכלוסייה תמימה – אלא "קהות הציבור העברי". הוא מתריע מפני ההימנעות מפתיחה בחקירות, ההתמקדות בהסברה במקום במהות. התמקדות זו בהסברה, השאיפה שלא יצלמו, שלא ידעו, שלא יכתבו עלינו – החשש מפני "מה יגידו בגת" – לא רק מסיתה את תשומת הלב מהעיסוק הנכון, בפשע עצמו, אלא היא מובילה לקהות. אלתרמן מזהה כאן את הסכנה שבקהות, בהסתגלות המחשבתית לקיומם של דברים מעין אלה – רחוק מהעין, רחוק מהלב. הוא מתריע - אי הטיפול בפושע, הגינוי, חיפוש ההצדקה – הופך את החברה כולה לשותפים לפשע. 

על חשיבות החקירה והטיפול בפשעים עמדה הקהילה הבינלאומית כאשר קבעה, באמנות ג'נבה, כי לצד ההתחייבויות המהותיות לכללי הלחימה, על המדינות החתומות לקחת על עצמן לטפל במפרים.2 מנסחי האמנה היו מודעים לכך שתמיד יהיו מי שיפרו את החוק, והכנסת סעיף העוסק בטיפול במפרים מדגישה את החשיבות שראו בטיפול אפקטיבי – הן לשם הענשת המפרים והן לשם הגברת הציות במערכת בעתיד. החקירה והעיסוק – המשפטי, הפלילי, אך גם הציבורי – אינם רק צופי פני עבר, המתמודדים עם המקרה שאירע, אלא הם גם צופי פני עתיד, ומשמשים ככלי חינוכי למערכת הצבאית ולחברה כולה. 

בן גוריון הפיץ את השיר במאה אלף עותקים, לאנשי הצבא. היה עליו להפיצו גם בין אנשי הפרקליטות הצבאית, ובציבור הישראלי. החשש מביקורת אינו צריך להפחיד את העוסקים בטיפול במעשים אלה. להיפך, כדאי לקבל את הביקורת בברכה. אם אין לנו מה להסתיר – כלומר, כאשר נעשים מעשים חמורים אנחנו מטפלים בהם, בחומרה המתאימה – אין לנו מה לחשוש מביקורת. הבעיה נהיית חמורה באמת, ועלולה להפוך לסכנה אמיתית, כאשר המעשים החמורים הנקודתיים נהיים עניין שבמדיניות, משום שמקטינים אותם, ומשום שלא מטפלים בהם, מחשש "מה יגידו בגת".

Ċ
Alma Info,
3 בדצמ׳ 2012, 13:12